תַּשְׁלוּם סוּפֶּר – בלהה לוי

הַיָּד עָמֹק בְּתוֹךְ הַכִּיס,

מְגַשֶּׁשֶׁת אַחַר הַכַּרְטִיס,

וּכְשֶׁנִּמְצָא הַמְּיֻחָל,

לְהוֹצִיאוֹ לֹא קַל.

וּכְשֶׁהַיָּד וְהַכַּרְטִיס בַּחוּץ,

לְשַׁלֵּם הַתַּשְׁלוּם נָחוּץ.

אַךְ הַיָּד רוֹעֶדֶת,

וְהָרֶגֶל מוֹעֶדֶת,

וְהָעוֹמְדִים סָבִיב רוֹאִים,

לוֹטְשִׁים עֵינַיִם וְתוֹהִים.

וּמִן הַפַּח אֶל הַפַּחַת,

הַשַּׂקִּית לֹא נִפְתַּחַת,

וּמִתְרַבִּים הָאֲנָשִׁים,

וְנִשְׁמָעִים לַחְשׁוּשִׁים.

אָז אַבִּיט אֶל הָעֵינַיִם

שֶׁאוֹתִי בּוֹחֲנוֹת,

וְאֹמַר בְּפַשְׁטוּת וּבְלִי

שׁוּם תְּחִנּוֹת,

"סְלִיחָה, אֲנִי מִתְקַשָּׁה,

סַבְלָנוּת בְּבַקָּשָׁה."

וְיִהְיֶה מִי מֵהָעוֹמְדִים בַּתּוֹר

שֶׁיִּתְקָרֵב וְיַעֲזֹר

וְאֶת הַבְּעָיָה הָרִגְעִית יִפְתֹּר.

וְכַאֲשֶׁר שְׁתֵּי יָדַי עֲמוּסוֹת בְּשַׂקִּיּוֹת,

אֲנִי נִדְרֶשֶׁת לְלֹא כָּל שְׁהִיּוֹת

לִמְשִׂימָה נוֹסֶפֶת, לֹא יוֹתֵר וְלֹא פָּחוֹת,

לִמְצֹא בַּתִּיק אֶת צְרוֹר הַמַּפְתְּחוֹת…