אני יועץ ומנחה בעיסוקי, צלם בהכשרתי ומשורר במהותי. אפשר לתמצת את מסעי באותיות פשוטות: מסע מ- PPPS ל- TPS.

PPPS זה השם שנתתי למה שנוירולוג קבע שיש לי. במאי 2013 הוא אבחן אותי כחולה פרקינסון דרגה 2.
PPPS זה Permanent & Progressive Parkinson's Symptoms (סימפטומי פרקינסון קבועים ומתפתחים).

משמעות האבחון וגזר הדין שבא איתו הם: "יש לך מחלה שתלווה אותך כל חייך. היא תלך ותחמיר עם הזמן. ננסה לעכב את התפתחותה וננסה להקל את הסימפטומים שלה. רק אל תשלה את עצמך שאפשר להחלים ממנה. קבל את גזר הדין, תלמד לחיות איתו ותגלה אולי שזה לא כל כך נורא".

אני החלטתי שמה שיש לי זה TPS. ביולי 2013 יצאתי למסע שיוכיח את זה.
TPS זה Temporary Parkinson's Symptoms(סימפטומי פרקינסון זמניים).
משמעות ה-TPS היא: "זה שהרפואה לא מצאה דרך להחלים מהסימפטומים האלה לא אומר שאין דרך כזו. יצאתי למסע למציאת הדרך שתחלים אותי. אחפש בכל מקום, בתוכי ומחוץ לי. איעזר בכל מי שארגיש שנכון לי להיעזר בו. אקשיב לגופי ולאינטואיציה שלי ואעשה כל מה שיידרש כמה זמן שיידרש. כך אחלים, כך אלמד, כך אתפתח ואצמח, וכך ייעלמו מגופי הסימפטומים הזמניים האלה".

אז אני במסע הזה, מ- PPPS ל- TPS. מסע שמטרתו להכניס לשפה של המין האנושי אמרה שנחשבת הזויה ובלתי אפשרית היום, ולהפוך אותה לאמרה רווחת ושגרתית. האמרה היא:

"פעם, כשהיה לי פרקינסון, ….." כשהאמרה הזו תהפוך לרווחת ויומיומית, תשתנה מציאות ואיכות חייהם של מיליוני אנשים בעולם שיאובחנו עם פרקינסון. האמרה הזו תפתח פתח לאמרות דומות ביחס לאלצהיימר ושאר מחלות העצבים שנחשבות היום ניווניות וחשוכות מרפא.

זו תכלית מסעי
והנה סיפור על מה שכדור יכול לעשות:
כמעט שנה שלא כתבתי. היו שזה הדאיג אותם בקשר למצבי. סליחה. הייתי זקוק להתכנסות הזו, לחוות ולהתנסות ולהרגיש בעצמי בלי לרוץ לספר לחבר'ה. וכך היה. המון קרה. ואני התכנסתי. שקעתי פנימה. חוויתי. כאבתי. נכנעתי. התמסרתי. הסכמתי. השלמתי. קבלתי. וזזתי.

הנה חלק מהדברים המשמעותיים שקרו בשנה שחלפה  –

המשכתי ללמוד ולתרגל עם אלכס קרטן, אבי גרינברג וענבר בן יהודה – שמאד עוזרים לי.

ביליתי חודש של לימוד ותרגול צ'י קונג עם רחלי בסין. מאז אני מתרגל כל בוקר.

פגשתי מורים ומטפלים חדשים. מדהים כמה שיטות וכלים עומדים לשירותנו. ואיזה אנשים טובים ומיוחדים. עם רובם לא התמדתי כי יש גבול לכמה אפשר בו זמנית, אבל התעשרתי מכל אחד מהם.

הבנתי שהגיע הזמן שאתחבר לרגשותיי, כי הנתק מהם גורם לי לא להיות מחובר לגופי. התחלתי ללמוד אימון רגשי וזה מרגש

הרחבנו ושיפצנו את דירתנו ולשם כך גרנו מחוץ לבית למעלה מחצי שנה. (אלכס אמר שיונקים יוצאים מאיזון כשהם לא בטריטוריה שלהם. ואני בהחלט יצאתי מאיזון. מאז שחזרנו לביתנו המחודש התאפסתי באופן מדהים).

העבודה שלי (בשיתוף עם אושר בתי) עם לקוחותינו נעשתה יותר אינטנסיבית. הרבה ימים והרבה שעות. מאד מהנה ומספק. מדי פעם מעייף מדי.

הבנתי שלמרות שהכרזתי שאני לוחם פרקינסון, לא מתאים לי ללחום, זה לא אני. אז נכנעתי, אבל בלי לוותר על כוונתי להחלים. נתתי לפרקינסון לנצח. ורעדתי קשות ובקושי הלכתי ונעשה כמעט בלתי אפשרי להתלבש, להתקלח, להתנגב, לאכול, לכתוב. והסכמתי להיות נכה ולחוות זאת לעומק. זה היה מלווה בייאוש עמוק, בתסכולים, בכעס ובבושה. הסכמתי לחוות גם את זה.

אלכס התעקש שאלך לנוירולוג ואתחיל לקחת כדורים. אחרי ויכוחים רבים הסכמתי והלכתי לראשונה מאז שאובחנתי לפני שלש וחצי שנים, לנוירולוגית שרשמה לי סיפרול . אחרי היסוס גדול התחלתי לקחת.

וחזרנו הביתה, ובתזמון מופלא – הסיפרול והבית ושנות התרגול והצלילה לתחתית החולי – יצרו נס. 60-70 אחוז מהנוקשות נעלמו מגופי. התפקודים חזרו. אני נהנה לכתוב, לשטוף כלים, לחתוך ירקות, להתלבש ולהתקלח בקלות. ולרקוד בחופשיות. מדהים!

וכדי להשלים את החגיגה, רון בני חשב שיש עוד כדור שכדאי שאקח. וזה עשה נס שמרגש אותי עד דמעות, חזרתי לעשות משהו שחשבתי שלעולם לא אחווה שוב. וגופי חוגג את החן שהכדור הזה מחזיר לתנועותיי, ואני נרגש מזה ונהנה כמו שלא נהניתי הרבה מאד שנים. תראו את ההליכה שלי כאן לפני ואחרי הכדור… ובוידאו השני תוכלו לראות אותי ממש חוגג עם הכדור ועם המוזיקה של אלכס באוזניות (צילמה רחלי מרחב)

ואני מצפה בהתרגשות לשיעורים, לחוויות, לנסים, להתרגשויות ולגדילה שהשנה הקרובה תזמן לי.

מייל: hashraa@gmail.com